[0:00]אני זוכר שבאתי לשמה כשחשבתי שאני יודע הכל על העולם, ומה כבר יש לדתיים לחדש לי?
[0:16]גדלתי בבית רגיל לגמרי, זוג הורים, שלוש אחיות, בית ספר רגיל. אחרי הבית ספר הלכתי במסלול החומוס הרגיל, שזה צבא ומשם טיול בעולם, בדרום אמריקה, בארצות הברית. למדתי תואר בהנדסת תעשייה וניהול בתל אביב, ממש מסלול רגיל של לימודים-צבא-טיול ובחזרה ללימודים. לא היה לי יותר מדי קשר, לצערי ליהדות. לא ידעתי יותר מדי מה זה. ידעתי שאני יהודי אבל עד לפה. ואף פעם לא התעמקתי ועצרתי לראות מה זה באמת אומר להיות יהודי. למה יש יהודים דתיים שמתנהגים בצורה מסוימת ובאמת מקיימים אורח חיים שונה. אף פעם לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, תמיד חשבתי שזה כמו תחביב. יש כאלה שאוספים בולים, יש כאלה שאוספים עטיפות של בדיחות של "בזוקה", אז אף פעם לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. עד אותו יום שהלכתי לסמינר ערכים. בעצם הלכתי עם חבר לסמינר סוף שבוע, והגענו לשם. ושם באמת התחיל המהפך. לא ביום אחד, שם אבל נכנס החץ הראשוני בלב, שהבנתי, אוקיי, יש פה משהו במה שהם מדברים, צריך לבדוק את זה. בוקר אחד קמתי לעבודה, ואני זוכר שבדרך חזרה, במקום לקחת ימינה ברמזור לכיוון הבית, לקחתי שמאלה לאחותי, אמרתי, אני אלך, אני אבקר אותה. אחרי הרמזור, בתחנת אוטובוס, היה איזה בחור אחד שתפס, בחור דתי שתפס טרמפים. אני תפסתי טרמפ על ההזדמנות הזאת, עצרתי לו, ומפה לשם, השיחה התגלגלה, אמרתי לו "תקשיב, אני בסוג של תהליך, חוקר והכל, ואני מחפש מקום יותר מסודר ללמוד בו", אם הוא מכיר משהו. כי בעצם, לא היתה לי שום אינטראקציה עם דתיים, שזה באמת מפליא אותי. עד גיל 28 שום אינטראקציה עם אנשים דתיים יותר מדי, שלום פה, שלום שם, אבל אף פעם לא ישבנו לדבר יותר מדי. הבחור אמר לי "תקשיב, אני גם בעל תשובה, אני לומד פה ממש ביישוב במדרשה לבעלי תשובה". אמרתי לו "טוב, מגניב, בוא נלך". לקחתי אותו עד לשם, דיברתי עם הרב. הרב בלי להסס אמר לי "תקשיב, פה זה מקום לצירים, יש לי מקום בשבילך, נתיבות עולם בבני ברק". המילה בני ברק קצת הרתיעה אותי, כי באמת אף פעם לא עברתי שמה, תמיד שמעתי שם סיפורי אימה. אבל החלטתי לקפוץ על ההזדמנות. באמת באותו שבוע כבר הגעתי למקום, נתיבות עולם בבני ברק, שמה קיבלו אותי באמת בחמימות ובאהבה, ישבתי שמה עם ראש הישיבה, הרב ברוק, ואמרתי לו "טוב, אני... אני חדש בעולם, בוא תלמד אותי". אז הוא קבע לי באמת חברותא ופעם בשבוע ישבנו ולמדנו גמרא. וככה באמת לאט לאט התחלתי יותר לא רק לדעת, אלא באמת להרגיש שיש פה משהו אמיתי. ואז, ברוך השם, הגיעה הקורונה לעולם. והצד הטוב שבזה, זה שהלימודים פתאום עברו לזום. בעבודה פוטרתי, ברוך השם, כי לא היה יותר תקן ל... הייתי לקראת סוף הלימודים ולא היה יותר תקן, אז פוטרתי, ברוך השם. אמרתי, אני הורס את הדברים שלי ונוסע לירושלים. וככה לפני שנה וחצי הגעתי למקום המקסים הזה שנקרא מדרשת זיו, שזה באמת בית לבעלי תשובה, וכל אחד לומד פה בקצב שלו, עם מי שהוא רוצה ומה שהוא רוצה. יכול לשלב עם זה עבודה, יכול לשלב עם זה לגמרי הכל. וככה מצאתי את עצמי פה כבר שנה וחצי, יושב, לומד ומתקדם, ומכיר סביבה, ברוך השם, של בעלי תשובה, שזה דבר מאוד מאוד מאוד חשוב. כמו שאמרתי קודם, הניצוץ הראשון היה בסמינר ערכים. אני זוכר שבאתי לשמה, כחשבתי שאני יודע הכל על העולם, ומה כבר יש לדתיים לחדש לי? אבל אמרתי, בוא נשמע, בוא נראה אם הם צודקים. אני מוכן להקריב שלושה ימים מהחיים שלי ולראות אם יש פה אמת בדבר, כי אם כן, זה דורש להשתנות בהתאם ולא לחכות עכשיו לאיזה שהו גיל פנסיה כדי להתחיל לחקור את הדברים. וזה עשה את שלו. ההרצאות שם, השיחות עם הרבנים שכל כולם באמת רק אהבה ורצון לקרב, שזה היה לי מאוד חדש, כי שוב, כמו שאמרתי, לא הייתה לי שום אינטראקציה עם דתיים לפני, בטח שלא עם חרדים. אז מעבר להרצאות שם, הרבנים תמיד ישבו שם בלובי והיו עד השעות הקטנות של הלילה, "תבואו, תשאלו שאלות, תצעקו עלינו, תגידו שאנחנו טועים, תבואו ותדברו איתנו", ובאמת בנועם ובאהבה אינסופית של אהבת ישראל, פשוט ישבו ודיברו ולבנו איתנו את כל הדברים. הניצוץ הראשוני שלי היה, אני חושב, בעקבות השבת הראשונה ששמרתי, שהבנתי, אוקיי, אני בפנים, זה "אול אין". אני זוכר, בהתחלה לא ידעתי איך, אוקיי, מה אני אמור לעשות בשבת? כביכול רק לקחו ממני דברים, עכשיו אסור לי זה ואסור לי זה וזה ואסור לי זה, אבל אני חייב לתת משהו במקום, הנשמה חייבת משהו. אני זוכר שישבתי עם מלא ספרים שקניתי לאורך הדרך, והתחלתי ללמוד מהם, ובלי לשים לב השבת כבר עברה ולא רציתי שהיא תעבור, רציתי עוד. זה היה באמת צעד מאוד עוצמתי, אבל עוד אחד מהצעדים שהבנתי שזה, זה בשינוי של החיצוניות. אין מה לעשות, בסוף החיצוניות משפיעה על הפנימיות, והפנימיות משפיעה על החיצוניות. וזה לא רק בלבוש, כיפה חדשה וציצית פתאום שמבצבצת מהמכנסיים, זה גם לעבור, שהחלטתי שאני עובר לסביבה יותר דתית. והסביבה משפיעה באמת בצורה מעל ומעבר ומחזקת מאוד, או להבדיל, חס ושלום, יכולה גם מאוד להוריד. אז כשהחלטתי לעבור פה לירושלים, זה צעד מאוד מאוד משמעותי, שבאמת עזר לי להתקדם מעלה מעלה. אז באמת, בתחילת הדרך האתגר הראשון זה היה לא לשרוף אחרים. מרוב אורות ואש של תשובה, אז לא הבנתי איך אף אחד לא רואה את מה שאני רואה פתאום, ושכחתי שגם אני בעבר לא ראיתי את זה. אז זה היה באמת, להיזהר מאוד לא לפגוע באחרים. וכן, היו נפילות, היו פאשלות, היו תחושות קצת לא טובות שבאו בעקבות שיחות עם אנשים, ותמיד כמובן ובכוונה טובה של "איך אתם לא רואים את זה? תפתחו את העיניים". אבל מהר מאוד הבנתי ש... אני צריך לזכור מאיפה באתי גם, ושגם אני לא ראיתי את הדברים האלו. וכמובן, דבר ראשון, קודם כל זה לאהוב כל אחד באשר הוא, וכן להסתכל על הנקודות הטובות שלהם. עוד אתגר זה השינויים שדיברנו עליהם כבר, כמו החלפת החיצוניות. עוד אתגר, תחושת לבד. לפעמים במהלך המסע של התשובה, שזה המסע הכי אינטימי ופרטי שיכול להיות, אז והסביבה הקרובה לא עוברת אותה, וגם לא מבינה פתאום מה כל כך מה כל כך לא בסדר? זה כמו שאני זוכר שהזמינו אותי לאירועים, ואו שהייתי מגיע, נגיד, לחתונה רק לחופה, ואחרי זה כבר הולך ממש הצידה, כי הרגשתי כבר בתחילת הדרך שזה לא נעים, לא לא שייך להיות שם, במקום כזה מעורב שמרגיש לי שזה לא נכון. התובנה הכי חשובה... שלוש. דבר ראשון, להיות בשמחה. התהליך הזה, אנחנו יודעים שהוא אמיתי ונכון, אז להיות בשמחה בתהליך. בסופו של דבר לא מפסידים ממנו. גם אם בהתחלה זה נראה שכן, צריכים לזכור תמיד להיות בשמחה. עוד תובנה זה, באמת אחת הכי חשובות אם לא הכי, זה לימוד התורה. בסופו של דבר, כדי לקיים אורח חיים דתי, חייבים להיות מחוברים למקור החיים, והחיבור הזה הוא באמצעות התורה. וגיליתי שזה לא רק שאני אסור לי בלי יום שעובר עליי תורה, אני לא רוצה שיעבור עליי רגע בלי לימוד תורה. ועוד נקודה אחת שאני ממליץ לכל בעל תשובה ויישמתי אותה במהלך הדרך, זה פשוט סביבה. זה להיות בסביבה תורנית, בסביבה גם של בעלי תשובה, בסביבה דתית. זה סופר חשוב כי הסביבה מאוד מאוד מעצימה אותנו ותומכת בנו ויותר קל לנו לבוא בה לידי ביטוי. דבר ראשון, שמח. שזה משהו שבעבר היה לי יותר חסר. וזה לא רק שמחת חיים שהתווספה לה, זה גם המטרה בחיים, כל מיני דברים שנשמעים מפוצצים ופילוסופים, אבל בסופו של דבר שכן עכשיו יש שם נקודה שאפשר להאחז בה, זה משפיע על כל רובד בחיים, לדוגמה זה עם המשפחה. בהתחלה אמרתי שהמשפחה לא כל כך הבינה במה מדובר ולפעמים קצת היו התנגדויות, אבל היום באמת, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי. שולחן השבת שלנו, לדוגמה, נראה מאוד שונה. אם פעם היינו אוכלים רבע שעה, 20 דקות, וכל אחד כבר היה מתפזר, אז היום יישמתי משהו שלמדתי במדרשה שאני נמצא בה, במדרשת זיו, זה שקודם כל אוכלים מנה ראשונה, אחרי זה מדברים, דברי תורה וגם משתפים, כל אחד משתף ביומיום שלו. שרים, ואז מוציאים את המנה הבאה, וככה חוזר חלילה. ובמקום ארוחה של רבע שעה זה הפך להיות כמה שעות. והמשפחה פתאום כל כך צמאה לזה שאני שומע מהם "יאללה, תומר, מה אתה מחדש לנו? מה פרשת השבוע? בוא נלמד משהו ביחד". שזה דבר מה זה לא מובן מאליו. ועוד נושא שמאוד השתנה אצלי זה הנושא של השידוכים, איזה בית אני רוצה להקים ועם מי אני רוצה להקים, איזו אישה אני רוצה בחיים שלי. שגם פה, הדברים השתנו מן הקצה לקצה. וברוך השם, היום הדרך והמחשבות יותר סלולות. וזהו, מחכה כבר להקים בית עם אישה יראת שמיים, אישה שמחה, שביחד נעלה מעלה מעלה ונסלול את הדרך הרוחנית שלנו, ונזכה ביחד להקים בית של תורה ושל שמחה ואהבת השם, ושנזכה ביחד להגדיל את האור אצלנו ולהפיץ אותו החוצה לכל שאר עם ישראל.
